עלה השבוע לקולנוע. בזמן צפייתי בטריילר הייתי בטוח שמדובר בקומדיה פשוטה לנוער ללא שום חידוש עם אותה הנוסחה הישנה והקיטשית. לא הבנתי את הסיבה שהביקורות כ"כ היללו ושיבחו את הסרט המדובר, מה כל ההללויה שעשו; ולמען האמת, אני לא מבין עד עכשיו. הסרט אומנם היה שונה ממה שציפיתי, העלילה הייתה שונה ומקורית, אבל מכאן ועד "סרט מעולה" הסרט צריך לעבור עוד הרבה מהלכים.....
עלילת הסרט מספרת על פת', מורה להסטוריה לשעבר שבעקבות בגידה מלוכלכת של אשתו הוא גילה בעצמו צדדים שמעולם לא ידע עליהם- מחלה מטורפת שגורמת לך לא לשלוט במצבי הרוח ובאי שליטה מוחלטת. אך לאחר שפוגש פת' את טיפאני, חייו מתחילים להשתנות. באותו הזמן, אביו, (רוברט דה נירו) הוא אדם מבוגר, מעצבן, חובב משחקי בייסבול בצורה קיצונית מאמין שבנו הוא הקמע למשחקים. והכל משתלב, כמובן, אחד עם השני בצורה חביבה ביותר, אך לא מרהיבה במיוחד.
עלילת הסרט היא ללא ספק עלילה חביבה ביותר. או יותר נכון, חלקה. התסריט כתוב בצורה מעולה, קצת שינוי מהקומדיות הרומנטיות הרגילות, עם טוויסט חביב ודי הרבה שוני מקומדיות אחרות. השחקנים ללא ספק מצויינים, בראשם ג'ניפר לורס שהייתה מדהימה לטובה. הסרט מצולם בצורה סבירה, והעריכה של המוזיקה הייתה לא רעה בכלל. אך הבעיה היא, שהסרט פשוט עשוי בצורה פטפטנית ומציקה. לאורך כל הסרט יש לנו את הדמות של פת' שהיא פשוט יכולה לשגע לך את השכל לאורך כל הסרט. מדברת בלי הפסקה, מפטפט כמעט בכל רגע, דוחס מילים בכוח וזה מאוד הורס את ההנאה מהסרט לדעתי. זה היה פשוט בלתי נסבל. הדמות של רוברט דה נירו האגדי הייתה פשוט מציקה. עם דיאלוגים מעצבנים שמנסים לרגש ללא קשר לכלום, למשל:
עלילת הסרט מספרת על פת', מורה להסטוריה לשעבר שבעקבות בגידה מלוכלכת של אשתו הוא גילה בעצמו צדדים שמעולם לא ידע עליהם- מחלה מטורפת שגורמת לך לא לשלוט במצבי הרוח ובאי שליטה מוחלטת. אך לאחר שפוגש פת' את טיפאני, חייו מתחילים להשתנות. באותו הזמן, אביו, (רוברט דה נירו) הוא אדם מבוגר, מעצבן, חובב משחקי בייסבול בצורה קיצונית מאמין שבנו הוא הקמע למשחקים. והכל משתלב, כמובן, אחד עם השני בצורה חביבה ביותר, אך לא מרהיבה במיוחד.
עלילת הסרט היא ללא ספק עלילה חביבה ביותר. או יותר נכון, חלקה. התסריט כתוב בצורה מעולה, קצת שינוי מהקומדיות הרומנטיות הרגילות, עם טוויסט חביב ודי הרבה שוני מקומדיות אחרות. השחקנים ללא ספק מצויינים, בראשם ג'ניפר לורס שהייתה מדהימה לטובה. הסרט מצולם בצורה סבירה, והעריכה של המוזיקה הייתה לא רעה בכלל. אך הבעיה היא, שהסרט פשוט עשוי בצורה פטפטנית ומציקה. לאורך כל הסרט יש לנו את הדמות של פת' שהיא פשוט יכולה לשגע לך את השכל לאורך כל הסרט. מדברת בלי הפסקה, מפטפט כמעט בכל רגע, דוחס מילים בכוח וזה מאוד הורס את ההנאה מהסרט לדעתי. זה היה פשוט בלתי נסבל. הדמות של רוברט דה נירו האגדי הייתה פשוט מציקה. עם דיאלוגים מעצבנים שמנסים לרגש ללא קשר לכלום, למשל:
"אתה שקרן! אני שונא אותך! אתה לוזר! לך מכאן! " -" לא אני לא לוזר אבא תאהב אותי"- אחד מהדיאלוגים המיותאים בסרט הזה, רק אחד מהם. עכשיו, מילא הם היו מנסים להיראות דרמתיים, אבל זה פשוט אפילו לא מנסה. זה היה המון דיאלוגים ודיבורים שדחסו ביחד לסרט, קיבצו אותם בכח ותקעו אותם בלי קשר לכלום כדי למרוח את הזמן. בעצם, אם אני אגיד את האמת- חצי גדול מהסרט היה פשוט...משעמם וסתמי. הסרט מציג דיאלוגים קבוצתיים ארוכים ונטולי תוכן בצורה מפחידה. הסרט לא מצליח להחזיק את הצופים בסרט, זה היה פשוט מצחיק. ישבתי באולם, ובכל כמה דקות עוד זוג קם ויצא מהסרט. קצת חבל לי עליהם, שילמתם 40 שקל על כרטיס, ככה לצאת ממנו? אין לכם סקרנות?
ולמען האמת- אני לא הייתי רחוק מהמצב. הסרט לפעמים נראה כ"כ משמים וחסר פואנטה שכל מה שבא לך זה לצאת. הסרט בהתחלה ניסה יותר מידי להיראות מיוחד עם הדיאלוגים השונים שלו- אך לאט לאט זה נהיה בנורמה. אני נשארתי בסרט כדי לראות לאן תתקדם היצירה המוזרה הזו, ובסופו של דבר אני שמחתי שנשארתי עד הסוף.
אתה מסתכל בשעון, מסתכל על אנשים, ולא מבין מה קורה. אך לאט לאט, בצורה חביבה הסרט מצליח לעורר בתוכך עניין ואתה מתחיל לאהוב אותו. לאט לאט הסרט מתחיל להיות קצת מעניין, עם עלילה מעניינת ומסקרנת, אבל אז חוזרים לעלילה המשנית והמציקה של דה נירו לעוד חצי שעה ואתה רואה שוב פעם אנשים יוצאים מהאולם.
אך, למרות שהאנשים יצאו, אני חייב לומר שהסרט הוא סרט מאוד מיוחד בנוסף לחסרונות שלו, כי היה בו פאן ייחודי ומקורי. הדיאלוגים של הדמויות היו מוזרות אך מקוריות, הסרט עם מוטו די קלישאתי אך חשוב ששמו הוא "אופטימיות זה שם המשחק" בדומה לשם הסרט, שבעצם מעביר לנו מסרים שאם תתמיד במשהו לאורך כל הדרך הוא ילך לך. קלישאתי- אבל נכון.
והסרט מציג לנו את הפסיכולוגיה היפהפיה שהסתתרה באופן מדהים בין צללי הסרט שלא הייתי חושב עליו עד סוף הסרט המפתיע בצורה חכמה ואינטלגנטית שנותנת בך מעין סיפוק ומעוררת בתוכך מחשבה
(ספוילרים למי שראה את הסרט ולא הבין- הפסיכולוגיה היא בעצם האופן שבו אתה רואה את פת', הדמות הראשית כאדם החולה בסרט, אתה בטוח שהוא בעצם החולה ושהוא יחלים והכל יהיה טוב, כל הסרט אתה מתרכז בו אך בעצם החולה האמיתי בסרט זוהי טיפאני- שבתחילת הסרט לבושה בשמלה שחורה ובחוסר שמחת חיים, ולאט לאט איך שהיא מתקרבת אל פת' ומתחברת אליו השניים מתאהבים ובעצם הוא התרופה שלה למחלה, לא היא שלו, ולכן בסוף הסרט טיפאני מופיעה בצורה מוארת פנים, עם שמלה לבנה ובצורה ההפוכה ממה שהייתה בתחילת הסרט. זה מדהים, זה מעורר מחשבה, זה מפתיע)
אז אומנם לא יוצא לי לומר את זה הרבה, אך מדובר בקומדיה שנונה, חביבה ביותר, מיוחדת, ומאוד לא קומבנציונלית עם עלילה מקורית ומעניינת. אך עם העלילה מלווה עלילת משנה מקבילה משעממת, מאולצת, מחוררת, ולא מעניינת בשיט שלצערנו לקחה חלק גדול בסרט והובילה לשיעמום גדול. וגם ההתחלה של הסרט- לא מעניינת במיוחד.
כעקרון עשו כאן רעיון גיאוני- לקחת את כל המוטיבים של קומדיה רומנטית וליצור מהם דבר שונה, גדול, בעל מוסר לחיים עם צורת עשיה פילוסופית ומעוררת מחשבה. אך הבעיה היא שהתוצאה היא סרט פטפטני ודחוס שמאוד קשה לשמור על ריתוק הצופה בזמן הצפיה בו.
מיועד: לסבלנים, לאנשים בעלי מחלות נפשיות, לפסימיסטים
סה"כ: קומדיה מיוחדת ולא קומבנציונלית עם שחקנים מעולים ועלילה מוצלחת, אך הסרט פטפטני ולא סוחב
סה"כ: קומדיה מיוחדת ולא קומבנציונלית עם שחקנים מעולים ועלילה מוצלחת, אך הסרט פטפטני ולא סוחב
שם באנגלית: Silver Linings Playbook
ז'אנר: דרמה, רומנטיקה, קומדיה
במאי: דיוויד או ראסל
שנה: 2012
הגבלת גיל: ללא (למרות שלדעתי הסרט צריך להיות מוגבל מגיל 14, מעט עירום ואלימות)
זמן: 120 דק'
טריילר:
;){kind=link}